Margit Bernstein Memoir (1963)

קורות חיים של מרגיט אדית ברנשטיין, מקודם 
אופנהיימר 
החלטתי לתאר בקווים קצרים את קורות חיי. אני מקווה שזה יתן 
תמונה בהירה יותר על מצב בריאותי. יותר טוב מאשר הנציגים של "אורו" אשר מכירים 
אותי רק באופן בלתי ישיר.
גדלתי, יחד עם אחי ואחותי בביתו של אבי אשר נפרד מאימנו. אבי 
עשה את הכל בכדי שיהיו לנו נעורים ללא דאגה, למרות שלא היתה אמא בבית. הוא אהב 
אותנו ללא גבול. זאת לא היתה הגזמה, וכל אלה שהכירו את אבינו האהוב יאשרו זאת. 
אנחנו לא היינו חסרים דבר. שולחננו תמיד היה מלא ועשיר. בגדינו היו 
מעולים. ביקרנו בבית ספר טוב. אני לא יכולה לזכור חופש גדול אשר בילינו בבית. תמיד 
נסענו למקום כלשהו. פעם אצל אחות של אבי, אשר היתה חיה בגמינגן, או שבילינו 
חופשה עם מנהלת משק הבית בעיר מורהרדט. 
לפעמים היינו גם בבית הבראה לילדים " Heuberg", מקום שנהפך 
מאוחר יותר למחנה ריכוז. ייתכן ויש עוד אנשים אשר גרים בבית בו שהינו, אשר יכולים 
לאשר את כל זה. בבית שלנו היתה חברתי לבית הספר, אשר הייתה סמוכה על שולחן 
ביתנו, היא הייתה נוצרייה גרה בביתנו בעליית הגג, ואביה היה נהג מונית. לא פעם קרה 
שהיה לנו מקבץ נדבות לארוחת הצהריים. אבי תמיד אמר:"אני יודע שיש לו משהו בקיבה, 
אם אתן לו כסף הוא אולי ילך לבית מרזח 
ושותה." כל הדברים האלה אני כותבת רק 
בגלל זה, שבגרמניה של היום, במיוחד המוסד לשילומים בשטוטגרט, חושבים שאבי היה 
אלמנט א-סוציאלי. המאסר של אבי, אני חושבת שזה היה במרס ,1935 בא עלינו כברק 
משמיים בהירים. לא היה לנו מושג משום 
דבר. אני שואלת את 
האדונים – לאחר שאבי לא נשפט על עבירות נגד טוהר הגזע, אלא על אינוס, למה אנחנו 
לא שמענו ממעשי האונס אשר אבינו כביכול ביצע? דבר כזה לא מתבצע ללא הגנה עצמית 
של האשה, ואנחנו בדירה הלא גדולה שלנו לא הרגשנו. אילו אני הייתי מגיעה למצב כזה, 
הייתי מגינה על עצמי ומקימה צעקות. למה התנהגו בנות אלה ככה שלא הרגשנו כלום? 
היום אני מאמינה על האירועים 
כדלהלן: מעל דירתנו נכנסה יום בהיר אחד 
משפחה. את השם אינני זוכרת, בערך גרצינגר. האיש היה "גיבור" בזמנו – הוא היה נושא 
את עיטור הזהב של המפלגה הנאצית. אני משוכנעת שלשכן לא התאים שבביתו גרה 
משפחה יהודית. זה היה לו כמו קוץ בעיניים. הדרך להתפטר מאיתנו בתור דיירים היתה 
קשה בשבילו. כאן היתה העובדה שמנהלת משק הבית היתה גרמניה ארית. היום בתור 
אדם מבוגר, אני יכולה להבין שלאבי, אשר חי ללא אישה, היו דרישות לחיי מין ובהסכמת 
האישה חי איתה. אני גם לגמרי משוכנעת שאבי פיצה אותה עם מתנות וכו'.
נאמר, שהדרך לגרום לפחד ולבהלה לא היה קשה בזמנים האלה כאשר צריך 
היה להעיד נגד יהודים, שאבי אנס אותה באכזריות. בשביל חבר מפלגה כזה כמו השכן היה 
זה דבר קטן ערך. אימי קיבלה ידיעות – זה היה בשנת 1960 – שאנחנו עסקנו בתביעות 
לפיצויים אחרי אבי. היא כתבה לי אז שהלכה לבית לרחוב גריזינגר- וגס, שם גרה עוד 
אישה אשר היתה חיה איתנו בבית, אישה זאת שמה בראון סיפרה לאימי שהיא יחד עם 
שכנה אחרת רצתה למסור עדות במשפט של אבי לטובתו. לא נתנו להן למסור עדות, לא 
נרשם שום פרוטוכל, וגם איימו עליהן שמצבן יהיה גרוע במידה והן תעדנה ומטוב שהן 
ילכו הבייתה. כמובן שתיהן נפחדו והלכו הבייתה. אני בעצמי שגיתי שגיאה שלא תסולח – 
כאשר לאחר הדחייה בענין אבי ע"י המוסד לשילומים בשטטוגרט, שתקתי. נדהמתי בזמנו 
מכל העניין. שמרוב כעס וצער הגעתי לסוף מצבי הנפשי. הסתובבתי כמו משוגעת. היו לי 
עוויתות בצוואר כאילו מישהו מנסה לחנוק אותי. לא לדבר על זה שבמשך לילות רבות לא 
יכולתי לישון. איזה הגיון יש לפיצויים כאשר החוקים הנאצים הם קיימים עד עצם היום 
הזה. מיליונים לא יכולים לפצות אותנו עבור זה שאנחנו עברנו. האם בכלל יש פיצוי עבור 
אבא אהוב שאיבד את 

Life history of Margit Edith Bernstein, formerly Oppenheimer

I have decided to describe the course of my life in brief outline. I hope this will give a clearer picture of my state of health. Better than the representatives of "U.R.O." [United Restitution Organization], who know me only indirectly.

I grew up, together with my brother and my sister, in the house of my father, who had separated from our mother. My father did everything so that we should have a youth without cares, even though there was no mother in the house. He loved us without limit. This was no exaggeration, and all those who knew our beloved father will confirm it.

We lacked for nothing. Our table was always full and rich. Our clothes were excellent. We attended a good school. I cannot remember a single summer holiday that we spent at home. We always travelled somewhere. Once to a sister of my father's, who was living in Gemmingen, or we spent a holiday with the housekeeper in the town of Murrhardt.

Sometimes we were also at the children's convalescent home "Heuberg", a place that later became a concentration camp. It is possible that there are still people living in the house where we stayed who can confirm all of this. In our house there was my schoolfriend, who was kept at our table; she was a Christian, living in our building in the attic, and her father was a taxi driver. More than once it happened that we had a beggar at lunch. My father always said: "I know he has something in his stomach; if I give him money he will maybe go to a tavern and drink." I am writing all these things only because in the Germany of today, especially the restitution office [Landesamt fuer die Wiedergutmachung] in Stuttgart, they think my father was an asocial element. My father's arrest, I think it was in March 1935, came upon us like lightning out of a clear sky. We had no idea of anything. I ask the gentlemen - since my father was not tried for offences against racial purity [Rassenschande], but for rape, why did we never hear anything of the acts of rape that our father supposedly committed? Such a thing is not carried out without the woman defending herself, and we, in our not-large apartment, felt nothing. If I had come into such a situation, I would have defended myself and raised screams. Why did these women behave in such a way that we noticed nothing? Today I believe about the events as follows: above our apartment a family moved in one fine day. The name I do not remember, something like Gretzinger. The man was a "hero" in his day - he wore the gold badge of the Nazi party [Goldenes Parteiabzeichen]. I am convinced that it did not suit the neighbour that a Jewish family was living in his building. It was to him like a thorn in the eyes. The way to get rid of us as tenants was hard for him. Here there was the fact that the housekeeper was an Aryan German woman. Today, as a grown person, I can understand that my father, who lived without a wife, had demands for a sex life, and with the woman's consent lived with her. I am also completely convinced that my father compensated her with gifts and so on.

Let us say that the way to bring about fear and panic was not hard in those times, when one had to testify against Jews, that my father raped her brutally. For a party member such as the neighbour this was a thing of small value. My mother received word - this was in the year 1960 - that we were pursuing claims for compensation on my father's behalf. She wrote to me then that she had gone to the house on Griesinger-Weg, where there still lived another woman who had been living with us in the house; this woman, her name Braun, told my mother that she, together with another neighbour woman, had wanted to give testimony at my father's trial in his favour. They were not allowed to give testimony, no protocol [Protokoll - official record] was written down, and they were also threatened that things would go badly for them if they testified, and that they had better go home. Of course the two of them were frightened and went home. I myself made a mistake that cannot be forgiven - when, after the rejection in my father's case by the restitution office in Stuttgart, I kept silent. I was stunned at the time by the whole affair. So that out of sheer anger and grief I reached the end of my nerves. I went about like a madwoman. I had spasms in my throat as if someone were trying to strangle me. Not to speak of the fact that for many nights I could not sleep. What sense is there in compensation when the Nazi laws exist to this very day. Millions cannot compensate us for what we went through. Is there any compensation at all for a beloved father who lost